תוכן

כ) וצריך שנבאר מ"ש לעיל, כי אלו המוחין דקטנות יורדים למטה, עד היסוד דז"א. ובתחלה צריך שנודיעך, מה שכבר נתבאר אצלינו, והוא, כי המוחין של הקטנות של זמן היניקה, נתלבשו תחלה תוך הכלים החיצונים, של נה"י דתבונה, ואח"כ נכנס כ"ז תוך ז"א. והנה מוח החכמה שבתוך הנצח דאימא, אשר בו ג' פירקין, מתפשט בג' ספירות חח"ן. ומוח בינה שבתוך ההוד דאימא, מתפשט בג' ספירות קו שמאלי, שהם בג"ה דז"א. אבל מוח הדעת, שהוא בתוך היסוד דאימא, הנה היסוד ההוא אינו ארוך, ואינו מתפשט רק עד החזה דז"א. וגם כי פיו פתוח למטה, ואינו כנצח והוד שהם סתומים בסופם, ולכן מוח הדעת משונה מן החכמה והבינה, כי יש בו ב' בחי': כי עד מקום החזה דז"א, הוא מלובש וסתום תוך כלי היסוד דאימא. וסיום הדעת, המתגלה מן החזה ולמטה, בגלוי גמור. ושם מתפשט ה' חסדים שבו בו"ק ז"א, כנודע דזהו טעם הדבר, למה הדעת דאימא מתפשט בו"ק, ואינו יורד ביושר בקו אמצעי כראוי לו, כמו שיורד הדעת דיסוד דאבא, לפי שהיסוד דאבא ארוך, והחסדים שבו, מתפשטים בו, ומוגבלים בכלי ההוא, ואינם נוטים לצדדים. אבל בחי' התחתונה דדעת דאימא, שהוא מגולה בלי הגבלת כלי יסוד דאימא, שהוא מן החזה ולמטה, הוא נוטה ומתפזר לצדדים, ומתחלק בו"ק ז"א.